תקציר: הילד הנפיץ 

Ross W. Green, Ph.D., The Explosive Child, Quill, 2001.N.Y, U.S.A.

ד"ר רוס וו. גרין, הילד הנפיץ, הוצ' קוויל, 2001, ניו יורק, ארה"ב.

"הילד הנפיץ" הוא ילד הסובל "מהפרעה התנגדותית – מתריסה", (Oppositional – Defiant Disorder) . בדרך כלל, לצד תסמונת זו, יאובחנו הילדים הסובלים מ ODD כסובלים גם ממגוון הפרעות פסיכיאטריות כגון הפרעת קשב וריכוז, אישיות דו-קוטבית, טורט, הפרעות חרדה, הפרעות למידה ועוד. בכל מקרה, כולם מתאפיינים בנוקשות מחשבתית וסף תסכול נמוך – המקשים את החיים על כל האנשים שסביבם. הם נוטים להגיב באגרסיביות מילולית או פיזית שעה שהם מתקשים לחשוב בצלילות בעת תסכול.

גרין מכנה אותם "נפיצים-נוקשים".

הנחה מרכזית של ספר זה היא שילד כזה אינו בוחר להיות נפיץ ולא צייתן - יותר משילד אחר היה בוחר להיות בעל מוגבלות קריאה. ילד זה מעוכב בתהליך ההתפתחות של הכלים החיוניים על מנת להיות גמיש וסובלני לתסכול, או מתקשה מאוד להשתמש בכלים אלו בשעה שהוא זקוק להם. זו אבחנה חיונית, כי הפרשנות של ההתנהגות מכתיבה את ההתערבות. אם נאשים ילד כזה שהוא בוחר להתנהג באופן זה, נכנה אותו "עקשן", "מניפולטיבי", "מחפש תשומת לב", "מתריס" ואז ננסה לחנך אותו ע"י תגמול מוטיבציוני או "נראה לו מי הבוס" – ללא תוצאות ! אולם אם נניח שהתנהגותו של הילד הנפיץ אינה מתוכננת או מכוונת – נוכל לשנות גישה.

לאבחון הילד הנפיץ מציע גרין את הרשימה הזאת:

מאפיינים מצויים של ילדים נפיצים – נוקשים

1. לילד קושי לנהל ולשלוט על רגשות הקשורים לתסכול, והוא מתקשה לחשוב על דרכים לפתור מצבים מתסכלים בדרך רציונאלית ומשביעת רצון הדדי. לכן, תסכול (הנוצר עקב אי הסכמה, שינוי תכנית, דרישה להחלפת מהלך) מוביל להחלשה קוגניטיבית, שבה הילד שוכח כיצד להישאר רגוע, מתקשה לזכור תוצאות קודמות של אירועי התפוצצות – נוקשה, לא מגיב לניסיונות פניה להגיונו לשוב לעקביות, ואף מתדרדר יותר בתגובה להצבת גבולות ולענישה.

 2. סף תסכול נמוך קיצונית. הילד מתוסכל בקלות רבה יותר וממצבים הנראים יותר טריוויאליים, מילדים אחרים בגילו. יש לו אמונה מועטה ביכולתו להתמודד עם תסכולים כאלה.

 3. חווה את הרגשות הקשורים לתסכול בעוצמות ובאינטנסיביות רבה, ועל כן לא מגלה סובלנות ויכולת הסתגלות כבני גילו. בתגובה לתסכול הילד נעשה מוטרד בקיצוניות, מאבד אוריינטציה, ואגרסיבי פיזית או מילולית.

 4. יכולת נמוכה ביותר לגמישות או הסתגלות – אינו מסוגל ל"שנות כיוון" בתגובה להוראה או שינוי בתכניות.

 5. נטייה לחשוב באופן קונקרטי, נוקשה, שחור/לבן.

 6. התעקשות על נוקשות ותגובה דלה לתסכול למרות רמה גבוהה של מוטיבציה חיצונית או פנימית ומחירים לא פרופורציונאליים.

7. לאירועי "ההתפוצצות" אופי לא צפוי. הילד עובר במפתיע ממצב רוח טוב להתפרקות טוטאלית מול תסכול טריוויאלי.

 8. לילד מספר נושאים בהם הוא נוקשה במיוחד כמו סוג, מראה או תחושת בגד, ריח או טעם של אוכל וכדומה.

 9. הקושי להתמודד עם תסכול מלובה ע"י התנהגות המשויכת להפרעות אחרות – דכדוך, עצבנות, היפר אקטיביות, אובססיביות וכו'.

 10. תגובות קיצוניות והתפרקות במצבים של עייפות או רעב.

כדי להתמודד עם קשייו של הילד הנפיץ חייבים ההורים ליצור אוירה ידידותית-למשתמש: התאמת הורותם לצרכי הילד, הפחתת הדרישה מהילד לגמישות ולסובלנות כלפי תסכול, זיהוי מראש של מצבים מעוררי התפוצצות, לקרוא את סימני האזהרה כדי לנקוט צעדי מנע לפני שהילד ננעל על "צבירת קיטור", ומתן פירוש מדויק לתשפוכת הרגשית הנשפכת מפי הילד בעת ההתפרצות.

 לצורך התמודדות ושיפור מצב הילדים-הנפיצים חייבים ההורים להבין כי המפתח להצלחה הוא חזרתיות (repetition ), כי הרגלים ישנים אינם מתים בקלות. יש לזכור את הנקודות הבאות:

• גמישות וסובלנות לתסכול הם כישורים שלילד-הנפיץ אין אותם.

 • ילד-נפיץ אינו מגיב לשיטות הורות סטנדרטית.

 • הדרך בה אנו מבינים את חוסר הגמישות והנפיצות של הילד, משפיעה על הדרך בה אנו מגיבים אליו.

 • התעמתות (מעימות) אינה מקדמת את התנהגות הילד-הנפיץ.

 • יכולת ההורה לשנות את תגובתו-הוא טובה מיכולתו של הילד לשנות את התנהגותו במהירות.

 • אם יוצרים אוירה ידידותית-למשתמש ומתרכזים יותר בהתחלה (לפני ובמהלך "צבירת הקיטור" או ההגעה לצומת) מאשר בסוף (במהלך ואחרי ההתפרצות), האינטראקציה בין ההורה לילד תשתפר. מרגע שדברים מתחילים להשתפר, הילד יהיה קשוב ומסוגל לקבל גישות להגדלת גמישותו וסובלנותו לתסכול.

 גרין מציב להורי ה"ילדים-הנפיצים" שלוש מטרות חיוניות וריאליות על מנת לסייע להם:

 א. תחזוק המבוגר כדמות סמכותית.

 ב. ללמד את הילד את הכישורים של גמישות וסובלנות לתסכול.

 ג. להיות מודע למגבלות הילד.

הטכניקה שהוא מציע היא טכניקת שלושת הסלים:

 בסל A מכניסים את ההתנהגויות החשובות ששווה בגללן לחולל או להזין את התפרצות הילד. ההתנהגויות הנכללות בסל זה קשורות לבטיחות – עלולות לסכן את הילד או סביבתו, ואינן פתוחות למשא ומתן: על ההורה פשוט לאסור אותן, גם במחיר התפרצות של הילד. התנאים להכללת התנהגות בסל זה הם: הנושא מספיק חשוב כדי להסתכן בהתפרצות, הילד יוכל להראות בהצלחה התנהגות מצופה בעקביות, ההורה רוצה ויכול לכפות את דעתו. הילד לא רוכש כישורי התנהגות – הוא צריך להבין מהי סמכות. יש להמעיט ברשימת ההתנהגויות בסל זה – כדי להמעיט בהתפרצויות. סל זה מסייע לנו להשיג את מטרה א: תחזוק המבוגר כדמות סמכותית.

בסל B מכניסים את אותן התנהגויות החשובות שלא שווה לחולל או להזין בגללן את ההתפרצויות. זה הסל החשוב ביותר. סל זה יסייע לנו להשיג את מטרה ב: ללמד את הילד את הכישורים החסרים לו. סל זה מכיל את מפת הדרכים. ההתנהגויות שאנו מכניסים לסל זה הן התנהגויות חשובות אולם אינן שוות הגעה להתפרצות של הילד. במקום זה יש לעזור לו לחשוב. ליצור מפת דרכים. לתקשר. להציע פתרון בעיות. לעבד את האירוע. ללמד אלטרנטיבות. להתייחס למחוללי ההתפרצות כאירועים המזמנים למידה ורכישת כישורים.

בסל C נכניס התנהגויות לא חשובות שאין חשיבות להתייחסות אליהן. סל זה מסייע לנו במטרה ג – רכישת מודעות למגבלותיו של הילד הנפיץ. אל ההתנהגויות האלה נתייחס מתוך הבנה שהן נובעות מקשייו של הילד ולכן לא נתעקש ולא נכפה את דעתנו עליו: אילו בגדים ללבוש, איזה אוכל לאכול וכו'. ע"י כך נפחית את כמות ההתפרצויות שניתן לוותר בהן כדי למנוע אותן.